ההתקדמות העצומה ברפואה ניתנת להמחשה בסיפור חייו ומותו של מר יוסף מייסטר, אשר נולד בשנת 1876. בהיותו בן 8 ננשך על ידי כלב נגוע בכלבת. פירושו של דבר באותם הימים היה מוות וודאי. לא ברור כיצד נודע הדבר למשפחתו כי יתכן ובידי כימאי צרפתי בשם לואי פסטר תרופה למחלה.

ביאושם נוכח הילד הנוטה למות ולאחר שטיפול "שמרני" של צריבת מקום הנשיכה לא הביאה כל תועלת פנתה המשפחה לפסטר , שלא היה רופא ולא היה רשאי לטפל בחולים. פסטר ביצע את מה שנקרא היום בלשון החוק "טיפול חמלה " כלומר טיפול חדש ללא אישורים של הועדה לניסויים בבני אדם, טיפול אשר לא ברור אם יועיל ואף עלול להזיק אבל נותן חבל הצלה לטובע.

"בבתי חולים מעטים בלבד בעולם ניתן למצוא במשרה מלאה איש הנדסת אנוש, שתפקידו להתאים את מקום העבודה וכלי העבודה ליכולת האנושית"

פסטר יצר נסיוב בארנבות בו החליש את הוירוס. יש לזכור, כי עדיין אין תכשירים אנטיביוטיים. לא ידוע דבר על סוגי הדם והרדמה בעזרת אתר היא רק בת 40 שנה. הילד יוסף מייסטר היה הראשון בהיסטוריה הרפואית שניצל ממוות על ידי תרופה. בבגרותו הוא הועסק במכון פסטר בפאריז והיה למעשה איש התחזוקה. עם כניסת הנאצים לפאריז הם הגיעו למכון וביקשו להיכנס ולעמוד על הסודות אשר נשמרו שם. אחד הסיפורים, שהופרכו לאחרונה, היה כי יוסף מייסטר סירב לתת בידם את המפתחות ולאחר שאיימו עליו באקדח, פתח את דלת המכון והתאבד.

לאחרונה התברר, כי למעשה הוא לא יכול היה לשאת את הפרידה ממשפחתו שיצאה מפריז ולכן התאבד בשאיפת גז. משפחתו חזרה לפאריז וגילתה את האסון. בן 64 היה במותו.

בעת לידתו, כאמור , לא היה ניתן לבצע דימות רנטגני (שימוש קליני ברנטגן החל רק בשנת 1889); עירוי דם לא היה בנמצא מאחר ואת סוגי הדם והתאמת דם תורם למקבל גילה לנדשטיינר רק ב-1912; מי שלקו במחלה זיהומית לא קיבלו תרופות מתאימות - הפניצלין הופיע רק בתום מלחמת העולם השניה והתכשיר היחיד שעמד לרשות הרופאים במלחמתם בזיהום יצא לאוויר העולם במעבדות בגרמניה רק בשנת 1938 – הסולפא.

את הסיבה למחלת השחפת יגלו רק בשנת 1882 ואילו הגורם למחלת העגבת (סיפליס) התגלה רק בשנת 1905. תרופה, שגם ריפאה וגם גרמה נזקים, בשם "סלברסן" התגלתה בעבודתו של פול ארליך ב-1906; מכשיר הרישום החשמלי של פעולת הלב, האלקטרוקרדיוגרם, יחל לפעול ב-1912 בחדרי הניתוח. למרבה השמחה כבר התגברו על הכאב בעזרת אתר וכלורפורום והתמותה הניתוחית היתה גבוהה מאוד. בכפפות גומי להגנה על הרופאים והאחיות החלו להשתמש בשנת 1890 וזאת לא בשל ההכרה בחשיבותם להיגיינה אלא מאחר והאחות הראשית בבית החולים ג'ונס הופקינס בבולטימור סבלה קשות ממחלת עור בשל הרחיצה הממושכת שהיתה נהוגה באותם הימים. למעשה, הרופא היה מעניק לחולים הרבה סימפטיה.

"סטודנט לרפואה המסיים לימודיו היום עלול לפגר אחר ההתקדמות אם לא יעקוב מדי יום אחר המתפרסם בספרות הרפואית והמדעית, וייתכן כי זו משימה שהיא למעלה מכוחותיו של רופא פעיל"

ב-60 השנה הבאות לאחר מותו של יוסף מייסטר, כלומר בין 1940 ל-2000 הרפואה התקדמה כפי שלא התקדמה אלפי שנים. סטודנט לרפואה המסיים לימודיו היום עלול לפגר אחר ההתקדמות אם לא יעקוב מדי יום אחר המתפרסם בספרות הרפואית והמדעית, וייתכן כי זו משימה שהיא למעלה מכוחותיו של רופא פעיל. ניתוחים שהיו מקובלים עד לפני כעשר שנים התגלו כמיותרים לחלוטין – ניתוחים בשל כיב קיבה מדמם מטופלים בעזרת תכשירים אנטימיקורביאליים. הרחקת אבנים מכיס השתן נעשית ללא ניתוחף או על די שימוש בגלי הדף או גלי קול. מה

שלא זכה לקידמה בשטח הרפואי במרוצת כל השנים האלה זו ההתייחסות לעובד, למגבלותיו של מי שצריך להתעדכן במהירות העולה על יכולת הקליטה והיישום; לצורך בשעות שינה ומנוחה לצוות רפואי, להחלפות דחופות של מי שעושה עבודה רפואית מונטונית.

בכל השנים הללו, מאז התגלתה האפשרות לטפל בילד שננשך ועד לאפשרויות העומדות היום לרשות הרופא, חלה גם התפתחות הרבה יותר מהירה - תיאורטית וטכנולוגית - ביכולת של המדע לקטול בני אדם. בתקופתו של פסטר היו כבר רובים ואקדחים ותותחים אולם כוחם היה מועט והטווח היה מוגבל. תוך פחות ממאה שנה העמידו החוקרים ואנשי המדע לרשות המדינאים פצצה רבת עוצמה שעשויה לקטול בבת אחת אנשים במספר העולה על כל מה שהרפואה הצליחה להציל משך אותם שנים.

המערכות לקטילת בני אדם השכילו גם לשלב בהם את מדעי ההתנהגות ושמו לב למגבלות היכולת האנושית, לצרכים המיוחדים של הלוחמים (בגדים מתאימים , התאמת ציוד לחימה ליכולת הלוחם, הגנה מפני רסיסים, אמצעים לראיית לילה, מזון מתאים, החלפה תדירה של מפעילי מתקני הרדאר ועוד). כל אלה לא הגיעו לשערי המרפאות ובתי החולים.

לצערי, המערכת הרפואית, שההתקדמות שלה כאמור מהירה ביותר, עדיין מהססת בבואה ליישם עקרונות של התחשבות באדם העובד, באחות הנתונה ללחץ, בחוסר היכולת לעבד נתונים מעל לקיבולת מסוימת. מחקרים רבים עוסקים ביחס שבין העובד למכונה. בין מסך המחשב ליושב ממול. למחקרים כאלה לא נמצא מקום בספרות הרפואית.

החוקרים (החייבים לפרסם) מתרכזים ודי בצדק ב"עיקר": מבנה התא, תרופה חדשה (שעשויה להכניס ממון רב לממציא) וכל מה שעשוי להביא לקבלת הפרס הנכסף. מעטים הקדישו זמן ומחשבה לנושאים שנראו שוליים. רק לאחרונה, בשל מגפת התקלות ברפואה, החלו לתת את הדעת, גם במערכות שאינן בנויות לקטילה והרג, לחשיבות של ערך שהיה מוזנח עד עתה: האדם המטפל.

במערכות פיתוח כלי נשק ובמערכות צבאיות מעסיקים מהנדסים שתחום התמחותם הוא הנדסת אנוש, בטיחות ושיפור של מערכות לצרכי התאמתם למפעיל. חברות המיצרות פלאפונים ומחשבים אינן יוצאו לשוק לפני שהמוצרים נבחנים להתאמתם, אולם בבתי חולים מעטים בלבד בעולם ניתן למצוא במשרה מלאה איש הנדסת אנוש, שתפקידו להתאים את מקום העבודה וכלי העבודה ליכולת האנושית. בארץ, פרט לבית חולים אחד, אין משרה כזו.