דעות

שמרו על החמלה. היא מותר הרופא מהפקיד

אם רופאים צעירים יבינו שחמלה היא רגש לגיטימי, שאין צורך להסתירו על מנת להיראות אסרטיבי וחשוב, הם ייתנו לה דרור, לטובתם ולטובת הפציאנטים

"חמלה" היא תוצר מכבסת המלים של התרבות המערבית, ומקורה הוא רגש ה"רחמים". בתרגומיי התנ"ך והברית החדשה לאנגלית המלה רחמים, בעברית או בלטינית, מתורגמת ל-Compassion. זהו המונח הכתוב בניירות עמדה הדנים באתיקה רפואית וכן נעשה בו שימוש במאמרים רפואיים ואף בספרות יפה, בתיאור יחסים בין בני אדם באשר הם ובהקשרים של יחסי רופא-חולה. מקור המונח הוא בלטינית והוא נגזר משתי מילים: com (נוסח מוקדם של המילה cum שפירושה - עִם) והמילה passio, שפירושה תשוקה - אך גם סבל - וממנה נגזר המונח patient המתאר אדם סובל הזקוק לעזרתו של הרופא. לכן, משמעותו של המונח com-passion הוא "לסבול עם" אדם אחר, ובטרנספורמציה לשפה המודרנית - להיות שותף לסבל של הזולת, להזדהות עם הסבל, להבין את הסבל . השימוש המודרני שהספרות עושה במונח החמלה מתייחס לא רק לתחושתו של האדם החש חמלה כלפי הזולת אלא גם לכך שהוא נותן ביטוי מוחצן לרגש החמלה, באמצעות גילויי אמפתיה ומאמץ לסייע לסובל על מנת להקל על סבלו.

תחושת החמלה היא הבסיס של הומניזם באשר הוא ואבן היסוד של יחסי אנוש בין בני אדם, ובין חברות אנושיות. התנדבות לעזרת הזולת, ארגוני סיוע הומניטארי לאומיים ובין-לאומיים, מונעים מרגש החמלה כלפי בני אדם בודדים או כלפי קבוצות ועמים הנמצאים במצוקה. ההגדרה הטובה ביותר לחמלה היא, לכן, רגש אנושי כלפי הזולת הסובל, המניע לפעולה על מנת לסייע למיתון הסבל ,מתוך מניע אלטרואיסטי.

בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה הייתה בישראל אווירה של שיתוף ושל חמלה. זכורים לי עדיין הסיפורים שסופרו אז על ארצות הים ,בהן עוקפים העוברים ושבים אדם שנפל ומתעלמים מאדם מוכה. בארץ, נאמר אז, יחושו תמיד לעזרה. והנה חלפו 60 שנה, ובכל יום שומעים על תאונות פגע וברח ולעתים קרובות קוראים על פצוע בתאונה שאיש לא ניגש לעזור לו, כי כולם ממהרים עד כדי כך שהיה צורך לחוקק חוק המגדיר הימנעות מעזרה כמעשה בר עונשין.

ההתקרנפות הכללית של החברה בישראל לא פסחה על הרפואה. החמלה כלפי ה"פציאנט" הסובל היא אבן היסוד של ההוויה הרפואית; היא היתה המוטיבציה של חלק גדול מן המשחרים לפתחם של בתי הספר לרפואה והיא שהיתה מקור הסיפוק בעבודת הרופא והפיצוי על חוסר היחס בין המאמץ המושקע בלימודים, בהתמחות ובעבודה היום-יומית לבין התגמול הכלכלי .

"חמלה היא המוטיבציה להמשיך לעבוד. היא מותר הרופא מהפקיד. היא מקור עיקרי לסיפוק בעבודה. היא המגן מפני שחיקה והיא המנוע לחיפוש אופקים חדשים במדע הרפואה"

הרופא של המאה ה-21 מתוגמל טוב יותר, תחרותי יותר ושואב סיפוק ממעמדו בחברה ומהצלחתו המקצועית והאקדמית. הפציאנט הפך ללקוח ולכן היחס כלפיו מודרך על ידי שיקולי קידום מכירות, עלות/תועלת, ניהול סיכונים והגדלת הרווחיות. החמלה נדחקה לקרן זווית. היא רגש הגוזל תשומת לב, מאמץ וזמן שיש להקדיש לפציאנט, וזמן הוא כסף. לכן הרופא, הנטחן בגלגלי מכונת הרפואה המודרנית, אינו מוצא זמן וכוחות נפש לחמלה. פעם ישבנו על מיטת החולה ושוחחנו עמו, רופא המשפחה היה קם לקראת הפציאנט שנכנס לחדרו ולוחץ את ידו. כיום הרופא רואה את מסך המחשב, אינו יושב על מיטת החולה על מנת שלא להעביר זיהום, אינו לוחץ את ידו ואינו מלטף (חלילה ,זה עלול להתפרש לא נכון).

קשה מאד להביע חמלה אבל בלעדיה הרופא הוא רובוט, טכנוקראט ופקיד הקולט מידע, מעבד אותו ומקבל החלטות. אין פלא שסוגיית שחיקת הרופאים הפכה לבעיה מרכזית ולנושא למחקר. שעות עבודה ארוכות, תורנויות לילה, אחריות רבה, חובת הדיווח והחשיפה לבקרה מתמדת גוזלים כוחות נפש וגורמים לדחק כרוני. ההגנה היחידה בפני אלה היא תחושת השליחות, רגש החמלה והסיפוק שנובע מהיכולת להקל על סבל, לשנות כיוון של מחלה, למוגג חרדה ולהעלות חיוך על שפתיו של אדם סובל.

חמלה היא המוטיבציה להמשיך לעבוד. היא מותר הרופא מהפקיד. היא מקור עיקרי לסיפוק בעבודה. היא המגן מפני שחיקה והיא המנוע לחיפוש אופקים חדשים במדע הרפואה. העיסוק בחמלה כאמצעי שיווקי, הגדרתה כנושא שאפשר לכלול בתוכנית לימודים, למדוד ולהעריך כמותית, היא עלבון לדורות רופאים שאהבת האדם וחמלה כלפי הסובל היו מקור כוחם וה-Raison d'etre לקיומם .

הרופא, ככל האדם, הוא תבנית נוף מולדתו. יציר הבית, בית הספר והחברה שבה גדל. קשה מאד לדרוש מהרופאים לשמר רגשות שגוועו בציבור שסביבם. אולם הרפואה היא עדיין חריג. היא מקצוע שאין דומה לו בקרבה הקיימת בין הנושא למושא ואין דומה לו במידת החשיפה האישית הנדרשת ממקבל השירות (הטיפול) ובמידת האחריות והמחוייבות כלפי המטופל. רופא שלא הניח לרגש החמלה לגווע יכול להיות מאושר בעבודתו ולהשרות טוב סביבו.

האומנם הולך ופחות הדור עד כדי הפיכת החמלה לאייטם מסחרי שאנשי מנהל הרפואה שלא ראו חולה שנים רבות דנים בו? ימים יגידו. אני מאמין שאם רופאים צעירים יבינו שחמלה היא רגש לגיטימי, שאין צורך להסתירו על מנת להיראות אסרטיבי וחשוב, הם ייתנו לה דרור, לטובתם ולטובת הפציאנטים (ולא הלקוחות) שלהם.

נושאים קשורים:  דעות,  יחסי רופא חולה,  חמלה ברפואה
תגובות
אמיר אשדות
13.05.2013, 15:37

passion בתרגום מלטינית זה סבלנות. Co-paaion - זה להיות עם האחר בסבלנות... היש חמלה ללא סבלנות?
רופא המשפחה, המתמחה ברפואה פנימית לאחר 20 שעות עבודה, הרופא המותש במיון... אמור לבדוק קשיש או כל חולה אחר במספר דקות בודדות - היכן ימצא זמן לסבלנות? הוא יכול רק להיות מתוסכל מהתור שמצטבר בחדר ההמתנה ומפוחד מהלחץ של עורכי הדין הממתנים בפרוזדורים. המערכת הרפואית הציבורית כולה מושתת על חוסר זמן, חוסר סבלנות, למי יש זמן לחמלה? יש זמן לפחד, לפעמים יש רושם שהחולה בכלל מפריע, איך אפשר לעבוד אם כל כך הרבה חולים וכה מעט זמן... ? לעצור, לנשום עמוק, להירגע ולהביט לחולה בעיניים, לראות את כאבו ולהבין את סבלו, לתת ביטוי לפחדיו, למצוקתו ולבסוף לדעת (ידיעה עמוקה ופנימית, ידיעה אמיתית, לא אוניברסיטאית מחקרית) מה הוא צריך, איזה מילה חמה תעזור, אולי מגע רך וחמל, אולי מבט אמפתי ומבין... מחווה קרוב ומחבק.... משהו שיעניק לחולה החרד רכות וביטחון....המשהו היחיד שיעניק לרופא עצמו סיפוק אמיתי וכוח לעבוד ללא שחיקה....יחי הרפואה המודרנית
הרי הידע הוא רק כלי, הוא איננו מטרה. המטרה היא העזרה לזולת והרי בסופו של דבר רובנו הלכנו ללמוד לימודים קשים וארוכים לא בכדי לדעת אלה בכדי לעזור.

Michael Katzenstein MD
13.05.2013, 17:45

לפרופ רביד שלום.
החזרת אותי לצעירותי.
אז למדתי כי שולחן העבודה הוא מחסון המפריד את הרופא מן הפטציינט כמו במשרד ממשלתי או אף האשנב בדלת.
צוות מרפאת הילדים ב"מאיר" לא אהב שסובבתי את השולחן והתיישבתי ליד - לא מול הפטציינט.
תודה עבור הרענון,
מיכאל כצנשטיין.

ד"ר ליאור
13.05.2013, 18:44

יפה כתבת, מלים כדורבנות.
מאד הפריע לי שמנהל בית חולים פרטי שמרבית הניתוחים בו נעשים קודם כל משיקולי רווחיות, מטיף לחמלה, ומציג אותה כעניין שיווקי. כתבתי אז תגובה: "בכמה מתומחרת אצלו החמלה?"
מנסיוני בתורנויות לילה, אין דבר שיותר מרגיע פציינט דואב שעובר עליו זיהום כלשהו, (שאינו מדאיג את הרופא אך מדאיג מאד את המטופל) מאשר רוך ועידוד בצורה "אמהית" כמעט. מספיק לדבר בטון מרגיע. אחרי הכל, כל אדם עם חום חוזר לימיו כילד קטן, כשאמו אמרה לו שזה יעבור בקרוב.

ונקודה אחרונה: אני מציעה להפסיק לחלוטין להשתמש במילה חולה "הגיע חולה בן 40", ועוד יותר "יש לי חולה בן 78 עם יל"ד ריאתי" וכדו'. זה כל כך מקבע בתפקיד החולה. כדאי להשתמש ב"פציינט" או "מטופל" או לחילופין לומר אדם, אישה. לעניות דעתי זה תורם לשיח בריא יותר

אביבה
13.05.2013, 19:29

חמלה? הצחקת אותי. לא ברפואה המודרנית. ברפואה המודרנית בה יש רק מספר דקות לפציינט, אנו עבדים של חברות התרופות. החולה הכנס, מתלונן, הרופא מעביר כרטיס, רושם מרשם, הלאה- החולה הבא. ברפואה המודרנית הרופא הוא משווק סמוי של תרופות, והעיקר שחברות הפרמציטיקה רושמות את שורות הרווח. והרופאים אפילו לא מודעים למניפולציה שעושים על גביהם....לאן נעלמה החמלה? למניות של חברות הענק.

אבישי
13.05.2013, 20:54

היי מוטי. מילים יפות במציאות כואבת. לצערי הרופאים העבירו מזמן את נטל החמלה לסיעוד. הפכנו להיות מרוכזי טכנולוגיה ומחשוב, בדיקות, פרסום אישי ומקצועי, קבלני עבודה של מוסדות למטרת רווח (אני מדבר על בתי החולים). לצערי הרב, אנחנו הרופאים, נטשנו את החמלה. את רובנו היא פשוט לא מעניינת. אין בה פרסום, אין לה DRG, אף מחקר לא ייצא מהחמלה. אני מברך אותך, מכל הלב, על מה שכתבת, אבל הסוסים מזמן מזמן כבר לא באורווה.

ד"ר עוזי רביב
13.05.2013, 22:49

אני חותם על כל מילה. קשה לי להבין ולקבל רופא הפועל כמו רובוט, ללא אמפתיה, ללא חמלה. הבעיה היא לא נוגעת ברופאים וביחסי רופא-פציינט [אני שונא את המונח "לקוח"], אלא גם במיגזר הסיעודי. היום פורסמה ב"ידיעות אחרונות" רשימתה של יעל גבירץ על הטיפול באביה הזקן במחלקה פנימית בבי"ח מרכזי בארץ. הלב דואב בגלל הדברים הקשים שכתבה על אדישות הצוות הסיעודי והיחס המתנשא של הרופאים. סיפור דומה שמעתי מחברה, אחות גריאטרית, שאמה בת ה-99 אושפזה בבית חולים אחר וגם שם היחס היה זהה. כמי שעבד כרופא במחלקת ילדים במשך 35 שנים, אני מתקומם על היעלמות החמלה והאמפתיה. אם לא יחול דינוי דרסטי בזמן הקרוב, רמתה של הרפואה הישראלית תידרדר והיא תתקשה להתאושש.
לבסוף, אני רוצה להמליץ על הספר "רופאים - איך הם חושבים" מאתד"ר גורפמן, רופא יהודי מבוסטון, העוסק בדיוק בנושאים הנ"ל.

אבינועם צברי
13.05.2013, 23:18

מאמר חשוב. לקרוא פעמיים.

דר יעקב שכטר-ילדים לניאדו
14.05.2013, 09:05

הדוגמא האישית חשובה מאד בהנחלת מורשת החמלה לדורות הבאים. מהיות הרפואה מקצוע של שולית אומן בו הצעירים לומדים ומחקים את המנטורים שלהם האחריות לנושא זה כמו לרבים אחרים נופלת קודם כל עלינו הרופאים. לכן כל מי שמטיף בשער בנושא כל כך מהותי לערכי הרפואה הטובה כמו החמלה והאמפטיה לחולה, טוב יעשה אם ישמש דוגמא אישית ואם בחלקת אלוהים הקטנה שלו: מרפאה, מחלקה או בית חולים יישם ויטמיע ערך זה בדוגמא האישית קודם כל ובהנחלת ערך חשוב זה לסטודנטים לרפואה ולצוות כולו.החינוך הרפואי הוא בידנו להבדיל מנושאים רבים שבהם אנו תלויים במערכת שמעלינו.הצורך של פרופ שוקי שמר ופרופ.רביד לכתוב בנושא רק מעיד שאנחנו על קו פרשת המים בנושא עקב סיבות רבות ועל כל אחד מאתנו הרופאים שאכפת להם מנשמת המקצוע, להרים את כפפת החמלה והאמפטיה ולהפיץ אותה כמסר חשוב לדור הבא.

ד"ר שופמן אמי
20.05.2013, 11:24

כל הכבוד מוטי

נכון שזו תהיה התמודדות קשה להחזיר בקרבינו את רגש החמלה ,אך עצם העלאת

הנושא למודעות -תרמתה לעניין שהוא בנפשינו או יותר נכון הבסיס החשוב ביותר של מקצוע הרפואה

תודה,אמי