מעט לפני מותו הבלתי צפוי, הרצה יוסי שריד בפני מאות סטודנטים, רופאים לעתיד. מופשט מפרסונת הפוליטיקאי, השר וחבר הכנסת לשעבר, דיבר כמטופל שנאלץ בזמנו לעבור ניתוח לכריתת גידול במוחו וריתק את שומעיו. בחמש השנים האחרונות נענה שריד להזמנתי להשתתף בקורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב והרצה בהתנדבות. בקורס זה תרם שריד רבות לחינוך הדור הבא של הרופאים הן בשל אישיותו ההומנית והן בשל היותו דוגמה למטופל אינטליגנטי שחושף באומץ, ברגישות ובכישרון את התמודדותו הפיזית והנפשית עם המחלה.

תוך חשיפה רציונלית ומפוכחת מחד ורגשית מאידך - ניאות שריד לספר לסטודנטים על תסמיני המחלה ועל תחושותיו ופחדיו. כך הבינו הסטודנטים כיצד עשוי להתבטא תהליך תופש מקום במוח, שעלול לתעתע ולהחשיד למחלות נוספות (כפי שקרה תחילה במקרה שלו) וללמוד על סיכוני המחלה.

התחושה היתה ששריד מאניש את הגידול שלו: "לא עוד גידול תמים ורגוע אלא חתרן בלתי נלאה... גידול בן זונה"

שריד תיאר את התקופה שקדמה לגילוי המחלה: "ליוותה אותי תחושה שמשהו מוזר ומדאיג עובר עלי אם כי לא דרמטי במיוחד. סבלתי מכאבי ראש... מכאבים בפנים..., מסחרחורות ומרגעים של בלבול וטשטוש חושים, מכובד ראייה ועייפות לאחר קריאה". את תחושותיו בעת אבחון המחלה, בבדיקת ה-CT, תיאר: "שכבתי שם במתקן הצר, הארוך והמפחיד ובסוף הבדיקה נמסרה לי אבחנה ראשונית: 'יש לך גידול בראש שגרם לבצקת שכנראה התפשטה מאוד בזמן האחרון'".כך אולי ביקש כי רופאים יביאו בחשבון את הבדידות והפחד שחווה המטופל בפעולה שנדמית להם כשגרתית ויומיומית.

עוד סיפר כי "הגידול במוחי הוגדר כשפיר. התחילו לספר לי בשבחו... כי בחרתי לעצמי את הסוג הטוב ביותר: לא ממאיר... מרוחק ממרכזי המוח היותר רגישים ועל כן לכאורה לא תהיה סכנה לראייה, לשמיעה ולמרכז הדיבור". שריד הבין ש"עומדים לפתוח לי את הראש" וחשש ש"אולי הכל יפרח לו משם והמוח יחדל להיות מוח". התחושה היתה ששריד מאניש את הגידול שלו: "לא עוד גידול תמים ורגוע אלא חתרן בלתי נלאה... גידול בן זונה". ייתכן כי כך גם לימד את השומעים כי הומור בסיטואציה כזו עשוי להקל על החולה להתמודד עם המחלה.

שריד: "הרהרתי בזכות כוחות הנפש התורמים לריפוי והאמנתי שיש ביכולתי לרפא את עצמי בכוח ההבנה ותעצומות הנפש"

תוצאות הביופסיה של שריד הראו שהגידול היה מסוג מנינגיומה אנגיובלסטית - גידול שהוא שפיר לרוב ומייצר כלי דם רבים שאחראים לבצקת הנרחבת במוח. חשוב להבין כי גם כאשר הגידול איננו ממאיר, מיקומו או הבצקת שנגרמת בגינו ובעקבותיהם הלחץ על מרכזים חיוניים עלולים לגרום למוות. וכך תיאר שריד את תחושותיו לאחר האבחון: "פחד המוות התגבר עלי. חששתי שכל פעולה שאני עושה תתברר כפעולה האחרונה בחיי, למשל כתיבת מאמר. הרהרתי בזכות כוחות הנפש התורמים לריפוי והאמנתי שיש ביכולתי לרפא את עצמי בכוח ההבנה ותעצומות הנפש". כך חיזק שריד את המקום שהאמונה והתקווה יכולות לתפוס במאבקו של המטופל. את סיכום המחלה וחוויותיו בתקופתה פרסם שריד ב-2004 בספרו "זה הניתוח שלי".

חוץ מניתוח המוח, בקורס הרחיב שריד בגילוי לב על ההיסטוריה הרפואית שלו; בהיותו בן 40 עבר התקף לב. "באותה עת אחז אותי פחד מוות. ראשית בשל הכאבים ושנית בשל גילי. פחדתי למות בגיל שנראה לי צעיר מדי לסיום חיי. העישון הכבד בוודאי לא תרם לבריאותי". מהו יחסך למוות, שאלתיו. "אני מודע לכך שהייתי קרוב אל המוות. אף אולי בחניה זמנית במחלקת הצמחים שמייחלים למותם. בדומה ליהודה עמיחי, רציתי למות במיטתי, בחיקן ובריחן של אהבותיי המוכרות", אך "פחדתי שמא אמות בין הקירות הזרים". בספרו "מולכו" מתאר א.ב. יהושע את גסיסתה של הגיבורה חולת הסרטן בביתה בסביבתה האהובה. בדומה לשריד סבורני שעל מערכות הבריאות לתת יותר את הדעת על ימיו האחרונים של החולה ועל הצורך להעניק לו למות בסביבתו המוכרת.

עוד תיאר בהומור האירוני האופייני את אופן ההתמודדות עם הפחד מהמוות: "בשנים האחרונות התחנפתי אל המוות כדי שיניח לי לנפשי. אני יכול לומר על המוות הכל מלבד שהוא טיפש. כל עוד לא הרג אותי הוא רק חיזק אותי, ועכשיו נראה לי שיהיה לו יותר מסובך להכחיד אדם מנוסה כמוני. לא פעם המוות גילה בי עניין והתפתחה ביני לבינו אינטימיות מצמררת. לפעמים נדמה לי שהוא עבר בנוכחותי על מודעות האבל בעיתונים שהסבו לו נחת, ודמיינתי לעצמי איך הוא מוחק שמות בפנקס השחור שלו. שאלתי את עצמי האם אצליח שוב להערים עליו ולהסיח את דעתו". דבריו גרמו לי להרהר בגישה הרואה את המוות כפגע נורא שלא ניתן לכרות עימו הסכם כלשהו ולא ניתן בשום פנים ואופן להתפייס עימו.

ד"ר לימור שריר היא רופאה וסופרת, מתכננת ומנהלת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

* המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"