"אתה מציג את הבעיה שלא כהלכה. אין זו שאלה של מילים, זוהי שאלה של זמן". אלה דבריו של ד"ר רייה, הרופא בספרו של אלבר קאמי "הדבר", בתרגומו האלמותי של יונתן רטוש, לפרפקט (מושל העיר), בתחילת המגיפה.
במילים אלו באה לידי ביטוי תפישתו של רופא את מקומו בעת משבר רפואי כרחב מתפקידו המקצועי גרידא. באותו סיפור מגיפה, הדרג המקצועי הוא זה המגדיר לדרג הפוליטי את מהות האירוע, ולא ההפך כפי שקורה, למרבה הצער, היום בארץ.
באתר מרכז המידע הלאומי למערכה בקורונה כתוב מהם מדדי ראש הממשלה: "מספר החולים במצב קשה, אחוז הבדיקות החיוביות ומספר החולים המאומתים החדשים". אלה מדדים שגויים הנובעים מהגדרה מוטעית וצרה של מטרת המערכה בקורונה, הגדרה המתעלמת מבריאות הציבור במובנה הרחב. תפקידו של דרג מקצועי בכיר הוא לעסוק גם ב"מה", בהגדרת המטרה ומדדי ההצלחה, ולא רק ב"איך" לעמוד במדדים ואיך להוציא לפועל תכנית שנקבעה על ידי דרג פוליטי ומונעת משיקולים שחלקם לא עניינים.
קמפיין האימה הממשלתי מפני "זינוק במקדם ההדבקה", "קריסת מערכת הבריאות", "השתוללות המוטציה" ו"הלוויות של אלפי צעירים", צריך לעורר ברופאים סימני שאלה גדולים
במלאת שנה למגיפת הקורונה, ראוי לבחון את מקומו של הרופא במשבר בהיבט הפרופסיה הרפואית, המהווה ציר מרכזי בהתמודדות עם משבר מגיפתי. האם רופא הוא טכנוקרט או חבר בפרופסיה הומנית שתפקידה להוביל בעת משבר בריאותי מתוך שליחות מקצועית אך גם חברתית ואתית?
כרופאים אנו מחויבים לקידום בריאות הציבור כהגדרתו של ארגון הבריאות העולמי: "מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית, ולא רק היעדר מחלה". בריאות אינה רק חופש ממחלה מידבקת - היא תעסוקה, פרנסה, רווחה נפשית וחינוך. כל אלה נפגעו קשות לא רק ממחלת הקורונה אלא ובעיקר ממדיניות הסגרים וההגבלות חסרות ההגיון המקצועי שנקטו הרשויות בארץ מתוך תפישה צרה של מיגור המגיפה כחזות הכל. רפואה אינה Cure ממחלה גרידא. רפואה היא ריפוי, Healing מכאב ומסבל. רפואה היא התייחסות אנושית, חומלת ומוסרית לרווחת האדם. זה נכון ברמה הפרטנית ונכון ברמה המערכתית.
בשגרת העשייה הרפואית אנו עוסקים בהערכת הסיכון ממחלה ומטיפול, ותיווכו למטופלים שלנו בצורה אמיתית, קוהרנטית ומובנת. כרופא משפחה תפקידי העיקרי בעונת החורף הוא להרגיע את המטופל המודאג מנזלת וכאב גרון שמקומו בבית עם תה ולימון או מרק עוף, בד בבד עם זיהוי של המטופלת הסובלת מקוצר נשימה שמקומה בבדיקה דחופה בחדר מיון. כך, מהיכרותנו בת השנה עם מחלת COVID-19 אנחנו כבר יודעים לומר למטופלת הצעירה והבריאה כי סיכויי ההחלמה שלה להחלים מצוינים, ואילו למטופל המבוגר, השמן ועם מחלות הרקע, כי הסיכון שלו גבוה ועליו לקבל מעקב וטיפול צמודים.
גם ברמת האוכלוסיה עלינו להיות מסוגלים לבצע הערכת סיכונים ריאלית: להבין שאין משמעות למספר ה"מאומתים", נשאי הנגיף האסימפטומטים, וכי הנתון הרלבנטי לקבלת ההחלטות הוא מספר החולים הקריטיים והמונשמים המהווים מעמסה על מערכת הבריאות. להבין ולהפנים כי הנתונים מציבים את מגיפת הקורונה רק מעט מעל התפרצות שפעת קשה מבחינת הסיכון לאוכלוסיה.
משכך, קמפיין ההפחדה והאימה הממשלתי מפני "זינוק במקדם ההדבקה", "קריסת מערכת הבריאות", "השתוללות המוטציה" ו"יהיו הלוויות של אלפי צעירים" צריך לעורר בנו הרופאים, המטפלים בחולי קורונה בבתי חולים ובקהילה, סימני שאלה גדולים. הקמפיין אינו תיווך (Risk Communication) מציאותי של הסיכון לציבור. הוא מטפח פחד קמאי במקום להשרות ביטחון ואמון, הוא מייצר אי ודאות וחוסר אונים במקום לרתום להתנהגות אחראית, הוא משסה ללא הצדקה מקצועית מעסיקים בעובדים ואיש בשכנו בדרישה לכפייה של התחסנות בזמן שהמגיפה בדעיכה ורוב הציבור הנמצא בסיכון למחלת קורונה קשה כבר מחוסן.
הצעדים המופעלים היום בלחץ להתחסן תוך איום בשלילת זכויות, והפגיעה בחיסיון הרפואי שאושר בחקיקה הם חציית קווים אתיים ברפואה
צוותי הרפואה התגייסו בכל מאודם למערכה בקורונה, אבל ערכי הליבה של מקצוע הרפואה שרויים בסכנה. ריבוי ההנחיות השרירותיות של משרד הבריאות, ניתוק אבחנת מחלת הקורונה מההקשר הקליני, קיצורי הדרך במחקר והיעדר השקיפות בדיונים ובקביעת המדיניות פוגעים קשות בערכי ליבה של מקצוע הרפואה כמו חשיבה, שיקול דעת, אוטונומיה, פתיחות וחמלה.
ידוע כי הפער בין ערכים לבין היכולת לישמם בפועל הוא הגורם העיקרי לשחיקת הרופאים, תופעה קשה שהחמירה עם המשבר למימדים מבהילים. מעבר לכך, הצעדים המופעלים היום בלחץ להתחסן תוך איום בשלילת זכויות, והפגיעה בחיסיון הרפואי שאושר בחקיקה הם חציית קווים אתיים ברפואה. החצייה הזו בולטת בהיותה לא בהלימה בינה לבין חומרת המצב האובייקטיבי מהקורונה על פי הערכת הסיכונים.
אלה זמנים שבהם נחשף אצל הרופא הימצאו (או היעדרו) של עמוד שדרה מקצועי. זכורה הסיטואציה ההזויה כאשר דונלד טראמפ הכריז שכדאי להזריק חומרי חיטוי לחולי קורונה, והרופאים שעמדו מאחוריו החשו במבוכתם כי רבה. כאשר ראש ממשלה מודיע בימים אלה של מערכת בחירות, שיש צורך לחסן נגד קורונה כל חצי שנה ולשם כך ירכוש מליוני חיסונים נוספים כדי להציל שוב את עם ישראל: היכן הם הרופאים הבכירים במדינה שיודיעו כי זהו שקר חסר בסיס מדעי? היכן הם לספר שהממשלה הפקירה לכל אורך המשבר את צוותי הרפואה, הלוחמים במערכה בקורונה והורידה את מנהלי בתי החולים הציבוריים על ברכיהם בתחינה לתקצוב הולם בשיא המערכה?
מחויבותם של משרתי ציבור בכירים היא לציבור ולא למי שמינה אותם, קל וחומר רופאים המחויבים לאתיקה. כשם שעיני המטופלים שלנו נשואות אלינו, מתוך אמון, עיני העם נשואות אל ראשי מערכת הבריאות. אסור לנו למעול באמונם. רופא אינו טכנוקרט - לא כל שכן בכירי הרופאים. על מובילי מערכת הבריאות להבין שלהחלטותיהם יש השלכות ארוכות טווח הן על בריאות הציבור והן על מקצוע הרפואה, וכרגע שניהם נתונים במצב עגום.
המשבר הנוכחי הוא צומת דרכים לא רק לחברה אלא גם למקצוע הרפואה לאסון או לצמיחה. תפישה צרה של רופאים את תפקידם היא מרשם לאסון בריאותי ארוך טווח ולהתפרקות מערכי יסוד של מקצוע הרפואה
כאשר מרימים את הראש מעל המים המציפים של השגרה העמוסה לעייפה במערכת הבריאות, נפרשת לפנינו היריעה הרחבה של תפקידנו כרופאים. בראייה הרחבה של הפרופסיה, הכוללת היבטים הומנים, אתיים ולא רק מקצועיים, מתרחשים היום ברפואה ובחברה תהליכים מדאיגים הקוראים לנו לנקוט עמדה כרופאות ורופאים. אין מדובר בלקיחת צד פוליטי, אך השימוש הציני של פוליטיקאים במגיפה לפגיעה לא מידתית ונעדרת הצדקה מקצועית בחירויות הפרט ובחיסיון הרפואי צריכים להדיר שינה מעינינו.
המשבר הנוכחי הוא צומת דרכים לא רק לחברה אלא גם למקצוע הרפואה, האם לאסון או לצמיחה. תפישה צרה של רופאים את תפקידם היא מרשם לאסון בריאותי ארוך טווח ולהתפרקות מערכי יסוד של מקצוע הרפואה. זה לא הזמן להחשות. שתיקה פירושה לאבד את ההשפעה על בריאות הציבור, ולאפשר לפוליטיקאים להמשיך לעשות שימוש נלוז בבריאות להצדקת מהלכים שהקשר בינם לבין בריאות מפוקפק. זה זמן שכל אחת ואחד מאיתנו ישאל את עצמו: האם אני מסכימ/ה עם מה שמתרחש, עם ההחלטות שמתקבלות? האם כך ארצה לראות את המקצוע שלנו, היפה בעולם, בעוד כמה שנים? האם שתיקתי היום מיטיבה עם המצב? איך אני פועל/ת בשמם של המטופלים שלי, החולים, המובטלים והעניים?
אלו סוג השאלות שד"ר רייה, הרופא גיבור "הדבר", שאל את עצמו, ותשובתו היתה בבחירתו למלא תפקיד פעיל, לנקוט עמדה ברורה ולפעול בדרך שהיטיבה עם תושבי עירו, דרך של אמת וחמלה. עלינו הרופאים מוטלת אחריות רבה. זה הזמן לממשה.
יש האומרים שהמגיפה בספר "הדבר" היא אלגוריה לעלייתו של משטר דיקטטורי ולפשיזם וליכולת להילחם בהם. בהיסטוריה של המגיפות, גם השפעתה של מגיפת הקורונה חורגת מעבר להיבט הבריאותי בהניעה תהליכים של התפוררות כלכלית וחברתית, שאת סכנותיהם יש לזהות ולעצור בזמן.