דעות

הגוף שלי קרס מעייפות ולא הצלחתי לעשות מה שהכי חשוב - לא חמלתי

מטופלת אחת קשישה נתקעה אצלי במחשבות. את שמה איני יודעת, אבל אני יודעת שטעיתי, פספסתי, ושנה אחרי, הטעות עדיין הולכת איתי הלאה. הלוואי שמובילי מדיניות הבריאות יבינו כמוני, שהם פספסו והם טועים

צילום אילוסטרציה

שנה אחורה, חודש שלישי להריון עם בחילות והקאות 24/7, השעה שתיים בלילה, השעה ה-20 לתורנות. הגוף שלי צועק לי: "אני רוצה להיכנס למיטה, להתכסות בשמיכה עד מעל הראש ורק לישון", אבל ה-VPN מצלצל ובטלפון קול עייף של תורן המיון. "בת 92, תת לחץ דם, אק"ג נראה לא תקין, מחכים לך לייעוץ".

יוצאת מצפצופי המוניטורים של היחידה לטיפול נמרץ לב, פוסעת במסדרון המחלקה, יורדת שתי קומות במעלית, פוסעת בעוד מסדרון שקט עד אימה, עד שנכנסת בדלתות המיון וההמולה המוכרת מכה מכל כיוון. ניגשת בעיניים טרוטות למיטה 7, שם שוכבת ללא תזוזה אישה קשישה, חיוורת, מגיבה רק בקושי, ולידה בני משפחה. המשפחה מספרת שהשתחררה מאשפוז במחלקה פנימית בשל זיהום לפני מספר ימים ומאז היא שקועה ולא אוכלת ובקושי מתקשרת.

ב-11 בבוקר אני קורסת למיטה אחרי 29 שעות ערות רצופות. כשאני מתעוררת אחרי שינה טרופה של שעתיים, אני מוטרדת ממחשבות על אותה מטופלת קשישה

המדדים, הבדיקה הגופנית, בדיקות המעבדה - כולם מעידים על דבר אחד - זה זמן פרידה. אבל אני איני בכובע התורנית במיון, וגם לא בכובע התורנית במחלקה הפנימית. אני היועצת הקרדיולוגית כעת ולמעלה מחכים לי מטופלים במצב קשה. לכן, לאחר שאני עוברת על הדברים אני מסכמת: אינה מועמדת להתערבות לבבית, תאושפז במחלקה פנימית. כבר לקראת שלוש בלילה, הגוף שלי צועק לי: "את חייבת מנוחה", אבל אני יודעת שזו רחוקה ממני ואני מסתפקת בכמה מילים עם המשפחה ועולה חזרה למטופלים שמחכים לי למעלה.

ב-11 בבוקר אני קורסת למיטה אחרי 29 שעות ערות רצופות. כשאני מתעוררת אחרי שינה טרופה של שעתיים, אני מוטרדת ממחשבות על אותה מטופלת קשישה. שולחת הודעה לבכיר שהיה כונן באותו יום, שמספר לי שראה את המטופלת במחלקה הפנימית בה אושפזה, וכי ככל הנראה מדובר היה בכל זאת באירוע לבבי שהביא למצבה, אך בכל מקרה אינה מיועדת להתערבות ושמשפחתה שלצידה ביקשו רק כי לא תסבול. מספר שעות לאחר מכן היא נפטרה.

לא החזקתי לה את היד כשבדקתי אותה והיא נראתה מותשת ומבוהלת. לא הושבתי את המשפחה בחדר שקט והסברתי להם מה צפוי בשעות הקרובות

מטופלת אחת קשישה, מבין עשרות אם לא מאות מטופלים שראיתי מאז, שנתקעה אצלי במחשבות. אפילו את שמה אני לא יודעת. אבל אני יודעת שטעיתי. ראשית, טעיתי באבחנה. האבחנה עצמה לא שינתה הרבה - פרק הסיום של ספר חייה של המטופלת נכתב עוד טרם לכן. אבל בגלל שטעיתי באבחנה, הרשיתי לעצמי להרחיק ממני את הסיטואציה שהתרחשה מולי. לא החזקתי לה את היד כשבדקתי אותה והיא נראתה מותשת ומבוהלת. לא הושבתי את המשפחה בחדר שקט והסברתי להם מה צפוי בשעות הקרובות. לא הצלחתי לעשות את הדבר הכי חשוב - לא חמלתי. הגוף שלי קרס מעייפות, ורק רציתי לסיים עם זה, ולכן הרשיתי לעצמי להרחיק את המטופלת ואת המשפחה ממרכז החמלה שלי.

ולמה הסיפור הקטן והעצוב שלי נוגע אליכם? כי כשאנחנו קורסים מעייפות, זה בא על חשבונכם. על חשבון היקרים שלכם. על חשבון הטיפול הנכון ביותר, על חשבון היעילות, על חשבון החמלה שתרצו לפגוש בפעם הבאה שתאלצו לבקר אותנו.

מערכת בריאות שבה מצופה ממני לתפקד במהלך 26 שעות של ערות רצופה (והרי מדובר בהרבה יותר מזה, כי אף אחד מאיתנו לא מתעורר בבית חמש דקות לפני התורנות, נכון?), כאשר אני תורנית יחידה שאחראית על יחידה לטיפול נמרץ לב, מחלקת אשפוז קרדיולוגי, מטופלי המיון וכלל הייעוצים ממחלקות בית החולים, היא מערכת חולה. לא יעזור שיאיישו אותה טובי המוחות והלבבות.

מערכת בריאות טובה ואנושית יותר תקום רק אם נבין שגם הצוות הרפואי מורכב בסך הכל מבני אדם, ובני אדם אינם יכולים לתפקד באופן ראוי אחרי 26 שעות על הרגליים. לא קוגניטיבית, לא מעשית ולא נפשית

היום שר הבריאות שלנו מכר אותנו בתמורה לנזיד עדשים. לא קיצור תורנויות ולא נעליים. מחיאות כפיים במרפסות, כתבות מפוצצות בעיתונים, מדליון תודה בדואר - שימרו את כל אלה בצד, בבקשה. זכותכם למערכת בריאות טובה ואנושית יותר, שתקום רק אם נבין שגם הצוות הרפואי מורכב בסך הכל מבני אדם, ובני אדם אינם יכולים לתפקד באופן ראוי אחרי 26 שעות על הרגליים. לא קוגניטיבית, לא מעשית ולא נפשית.

פספסתי, ושנה אחרי הטעות הזאת הולכת איתי הלאה. טעיתי, כי מרוב תחושת קריסת הגוף, שכחתי את הנפש. וכאן איני מדברת רק על המטופלת, אני מדברת על עצמי. הלוואי שאקח איתי את הטעות הזו ואצליח לייצר ממנה תיקון.

הלוואי שמובילי מדיניות הבריאות של המדינה שלנו יבינו כמוני, שהם פספסו. והם טועים. הם כל כך עסוקים באגו, בכסף ובפוליטיקה, שהם איבדו את החמלה שלהם. הלוואי שייקחו את הטעות שלהם ויצליחו לייצר ממנה תיקון. התיקון הזה מגיע לכולנו.

הכותבת היא מומחית לרפואה פנימית ומתמחה בקרדיולוגיה, המרכז הרפואי רבין

נושאים קשורים:  דעות,  מתמחים,  קיצור תורנויות,  חדשות,  ד"ר ענבר נרדי
תגובות
אנונימי/ת
07.10.2021, 03:16

תודות על גילוי נאות.
נגעת בלב כולנו. המאמר הוצג מול הסטודנטים שלי ועלה לניתוח היבטים ביו- פסיכו- סוציאליים- נפש- רגש ורוח ומה שבניהם. מתחילה לחנך הדור הבא במינהל מערכות בריאות באקדמית נתניה על מצוקת המתמחים ויחסי הכוחות בין מתמחה- בכיר- מערכת הבריאות- פוליטיקה.
מודל התורניות חייב אבל חייב שינוי, והשינוי יגיע קודם כול כשהתודעה משתנה.
האפסורד הוא שתורניות קשות ומורכבות הן אלו שמייצרות רופאים חזקים. הסיפור מלווה אותך לדברייך, וזה אומר שהאירוע מכונן והפקת מסקנות שעיצבו דרכך הלאה.
לולא פגשת אותה גב\' קשישה כשאת עירנית ובשעת בוקר האם התייחסותך הייתה שונה? תחושתי הגילנות הייתה משפיעה על ההחלטה.
אדם בן 50 עם אותם תסמינים בשעת לילה מאוחרת וכשאת עייפה בטוחה אני שהיית מתנהגת אחרת. אבל זה לא הדיון כעת.
תחזיקי מעמד וה\' ישמור עלייך

אנונימי/ת
07.10.2021, 03:17

מערכת דוקטורס אונלי תקנו בעיית המרכאות!! ונשמח לשינוי בתצוגת האתר

אנונימי/ת
08.10.2021, 13:53

כן, הקטע עם סימני הפיסוק במערכת מעיד על \"מקצועיות\" רבה בתחום הדיגיטל, ובטח גם עכשיו יצא סימני /

אנונימי/ת
08.10.2021, 09:38

אני אשים את הקושי הרגשי רגע בצד.

מבחינה רפואית, אני לא מבין \"מה פספסת\"? כפי שעולה מהטקסט מדובר בקשישה, קרוב לוודאי סיעודית, במצב ירוד ביותר.

בין אם המקור לתסמינים הוא MI, ספסיס, דיסקציה או PE, זה לא משנה.

מותר למטופלים למות. לא תמיד צריך להגיע לאבחנה אקדמית, ובטח שלא לגרום סבל על מנת לקדם אבחנה.

זה בסדר גמור גם לטפל בצורה תומכת, ולא פולשנית.

רחמנא ליצלן, גם לשחרר הביתה...

אז אני ממש לא מבין מה הפספוס הגדול כאן.

08.10.2021, 10:21

הי פיספסה להיות בנאדם אם לא הבנת...

08.10.2021, 10:47

כתבה מרגשת ונוגעת, ענבר. תודה.
כמי שהיה במצב הזה אני מאוד מזדהה ויפה לסיפורים האלה לצאת לעולם ולא רק להיות מסופרים בחדרי חדרים. הרבה פעמים אמרתי בסוף תורנות פנימית שלא הייתי רוצה להיות מטופל שלי בשלוש לפנות בוקר. לא כי עשיתי טעויות הרות גורל שאני סוחב איתי עד היום, אבל עשיתי טעויות. ובטח ובטח שלא הייתי אמפתי כמו שאני יכול להיות במרפאה שלי היום, אחרי שעות שינה ובסביבת עבודה תומכת. בטח שלא הייתי אמפתי כמו שמגיע למשפחות בשלוש לפנות בוקר לפני שהן איבדו את יקיריהן.

אנונימי/ת
08.10.2021, 11:18

הלוואי שהרופאים והרופאות יהיו חזקים לתת טיפול הולם עם פטיש בראש לנבחרינו - נבחרי הציבור - שר הבריאות ומשפחתו וראש הממשלה ומקורביו - להטעים אותם את בטיפול הגרוע לו זוכים אנו האנשים המטומטמים שבוחרים בהם

אנונימי/ת
08.10.2021, 11:22

האנונימי משעה 09:38 כנראה שיש לך סוליה במקום לב. כאשר גם אתה תמות זה יהיה לגמרי בסדר לשחרר אותך הביתה בחוסר אכפתיות ובחוסר אמפתיה כי אתה סוליה ולא בן אדם

אנונימי/ת
08.10.2021, 13:56

אנונימי, 11:22, אנא, על תשפוט את אנונימי 09:38 לפי טוק בק, שבת שלום כנה לך ולו , לכל עם ישראל ולכל באי עולם.

08.10.2021, 16:46

סבתי הייתה רופאה בצבא האדום בקרבות נגד הנאצים. בהמשך טיפלה שנים רבות בחולי שחפת. ידעה לעשות רפואה אנושית ולבטא אנושיות במעשיה, במידות שלא ראיתי הרבה בין רופאים. לשמחתי שמעתי על חשיבות הנושא בלימודי ע״י פרופ׳ גליק, בן תקופתה. טוב שמנסים ללמד רופאים לא רק לפענח מעבדה והדמיה, אלא גם להיות אנשים. בגיל 97 הבאתי אותה למיון ימים רבים אחרי נפילה עם מכה בראש בעקבותיה הפסיקה לאכול ולתפקד. היא הבינה שזה סוף הדרך ולא רצתה בירור וטיפול. לאחר שכנועים רבים מצידי, הסכימה שאקרא לאמבולנס. במיון פליטה ענקית של נוזל דמי מפיה. יתכן בגלל סטרואידים שאני נתתי לה (רציתי לתת לה כוח, גם אם זה רק לכמה ימים). פתאום כאב חזה. אקג נוראי. ברור שאירוע לב וברור שלא להתערבות פולשנית. Ct ראש ללא דימום מוחי. אחרי ניסיונות כושלים של הצוות להחדיר עירוי, עשיתי זאת בעצמי, כדי שפחות יכאיבו לסבתי. בפנימית אלבומין נמוך מאוד. אחרי יום או יומיים עם זונדה, קונטרלוק ונוזלים שוחררה הביתה. במכתב השחרור מפנימית לא כתבו אירוע לב. אחרי עוד יום או יומיים נפטרה. אולי עוד מספר ימים של איזון תזונתי, אולי השגחה קצרה מחשש vf אחרי אירוע לבבי, יחד עם איזון תרופתי, אולי שיקום גריאטרי, מי יודע, אולי היו עוזרים. יצאתי מהאירוע בתחושה נוראית שלא מקשיבים למטופלים ואפילו כשהמטופלת, בתה שעבדה עשרות שנים כרופאה בבית אבות ונכדה, אני, שהייתי אז בשלב מתקדם בהתמחותי, אמרנו דברים אחרים. נכון, כולנו טועים, אך לא יהיה נכון להתעלם ממה שהמטופלים ובני המשפחה אומרים בכאלו מצבים. לא תמיד נסכים עמם, אך חשוב להתייחס לנאמר ולנסות להסביר ולנמק את מה שאנחנו אומרים

09.10.2021, 07:44

העייפות היא מפגע קשה מאד ואני מזדהה עם האמירה שהיא פוגעת בחמלה. כמתמחה עברתי חוויה דומה. חמלה היא חלק מהותי במקצועיות. אלא ש\'כלכלת הרפואה\' לא מודדת חמלה ולא מקצועיות. הכלכלה הזו היא זו שמשפיעה על תנאי העבודה. רק אם בתי חולים ומחלקות יימדדו לפי תוצאות השירות שלהם - כולל חווית המטופל ומשפחתו, אשפוז חוזר, והישרדות, ורק אם תוצאות אלו ישוקפו בחוכמה לציבור ולהנהלה, תיווצר תחרות מועילה גם על תנאי עבודה ומקצוענות אמיתית וחומלת.

אנונימי/ת
10.10.2021, 11:40

צודקת,את אומרת את האמת,והמערכת בעצמה ובעוצמתה היא בלי חמלה,לא על הילדים שלנו הרופאים,ולא על המטופלים,והיא המערכת נושאת באחריות על כל טעות, ועל כל פטירה של מטופל.
למה מי יכול לעבוד יותר מ10 אולי 12 שעות ולא ירגיש סחוט,מה הרופאים עשויים מחומר על?

10.10.2021, 13:11

שלום לדוקטורית ה\"אנושית\" כך כך
אני רופא נשם בפנסיה .

אני במקומך הייתי חושב להחליף היתמחות , למשהיוא קל יותר ,למשל רפואת משפחה .
אם את קורסת זו האחריות שלך לעשות חושבים מחדש
קשה לי להאמין שהיתמחות והקושי חייבים להיות מותאמים למתמחה.
למרות זאת אני מסכים לזה לא רצוי שאף אחד בשום עבודה יעבוד ל8-12 שעות רצוף .
בזמני עשו תורנות 32 שעות רצוף ואלו שהיו לצידי לא קרסו .
כפי שכתבתי מספיק 12 שעות וגם משכורת נאותה .
מאז שאני זוכר במערכת הבטיחה 1000 מיטותו 1000 מתמחים כלום לא קרה.
לכן חייבת להיות תגובה חזקה ואולי קיצונית אבל יש הבדל ביון ניתוח לב ונוירוכירורגיה ואפנדיקס
תדרשו תעמדו על שלכם כולל מיטות ותקנים . אבל בכתב וכולל שכר
אבל לא חמלה על מי שקורס - תחליפי היתמחות

אנונימי/ת
11.10.2021, 19:27

למה זה שאדם רוצה להיות לא עלינו *לא רופא משפחה* צריך לעבוד בשעות של כורי פחם מהמאה ה-18?
אמנם זה לא הגיע לתחום הרפואה אבל יש כזה דבר שנקרא \"תנאים סוציאליים\" ועבודה במשך 26 אינה סוציאלית. עם כל הכבוד למקצוע החשוב הזה, מאחורי הרופא עומד אדם - עם חיים, משפחה וזוגיות.

אנונימי/ת
11.10.2021, 21:26

שלום לרופא בפנסיה
ראשית כדאי לציין שבזמן ההתמחות שלך העומס היה פחות במידה רבה; פחות מטופלים, פחות \"עומס בירוקרטי\", פחות \"רפואה מתגוננת\" ועוד שינויים רבים שעברו על עולם הרפואה מאז ועד היום.
גם אנוכי כבר שנים רבות לאחר תום ההתמחות, ולפעמים נוטה לנוסטלגיה וזכרונות עבר, אבל...
חשוב לתמוך בכל דרך אפשרית במאבקם הצודק עד מאוד של המתמחים- בעיקר לנוכח ה\"דינוזאורים\" והמנגנונים שבהם יש להלחם כעת.
כולנו היינו \"זומבים\" בזמן תורנויות וכולם נפגעו מזה; מטופלים, בני משפחה ואנחנו כמובן.
מי ייתן והמאבק ישא פרות רבים וחיוביים, ומי ייתן והקולות הקוראים \"להתחשב\" בצרכים יפחתו עד להעלמותם. ואולי אולי דור צעיר ונחוש יצליח גם לשנות רעות חולות נוספות ממערכת הרפואה בישראל; מינוי מנהלים לתקופה בלתי מוגבלת, הקשר הגורדי בין תארים אקדמים לעבודה מקצועית (פרופסורה היא לעובדי אוניברסיטה ולא לרופאים) ועוד ועוד פרות שרועות זמן רב מדי בשדות הרפואה והגיע זמנם לעבור למשחטה, או למות בשיבה טובה