יום הזיכרון לשואה ולגבורה

נשים בחזית השירות הרפואי בגטאות

פעולתן של הרופאות והאחיות היהודיות בגטו תרמה תרומה מכרעת לקידום השירות הרפואי בגטאות, אך הן זכו לאזכורים חלקיים בלבד. החוקרת ד"ר מרים עופר על הישגיהן וגבורתן של כמה מהנשים פורצות דרך אלו

אחות מטפלת בשני ילדים מורעבים בבית חולים בגטו ורשה. תצלום מתוך המחקר הקליני על רעב שנערך בגטו ב-1942 על ידי רופאים יהודים שהועסקו בבית החולים היהודי לילדים. רוב הרופאים המשתתפים נספו במהלך המלחמה. צילום באדיבות: ועדת ההפצה האמריקאית/ מוזיאון השואה, ארה"ב

הרופאה ד"ר קיסלובה סמילנסקי [1886-1969] השתתפה בקונגרס העולמי הראשון לרופאים יהודים שהתקיים בתל אביב בשנת 1936 לאחר עליית היטלר לשלטון ולנוכח גלי האנטישמיות שדחקו את הרופאים היהודים באירופה מהאוניברסיטאות וממוסדות הרפואה. ד"ר סמילנסקי, לימים יו"ר הסתדרות הנשים העבריות, העלתה בפני באי הכנס את הקשיים בפניהם ניצבו הרופאות:

"[אני] מזכירה לקונגרס שקיימת בעולם גם רופאה עברית. מצב הרופאה אולי גרוע יותר מזה של הרופא. אם יש נומרוס קלאוזוס בשביל רופאים יהודים, קיים אולי נומרוס קלאוזוס בין הרופאים היהודים ביחס לרופאה היהודית. אין הרופאה היהודית יכולה להסכים להפסיק את עבודתה הרפואית לאחר נישואיה. בהרבה מקרים הרופאה היהודית היא היחידה המכלכלת את המשפחה. כל העבודה, גם של הבית, נופלת על שכמה, ובייחוד כאן בארץ, הרופאה עובדת באותה המידה כמו הגבר...".

גם בתנאי העבודה הקשים בגטאות היו רופאות ואחיות שביטאו תחושת הפליה מגדרית. כך למשל בארכיון רינגלבלום נותר פרוטוקול המתעד שביתה שיזמו האחיות והרופאות בבית החולים. המסמך ממחיש את מאבקן של הנשים בצוותי הרפואה לעמוד על זכויותיהן לנוכח המציאות הטרגית:

 "האסיפה הכללית של כל עובדי בית החולים, מעל 120 איש, מתחילה... את רשות הדיבור לוקחת גב' ד"ר ק.: התאספנו שוב כדי לדבר על ההחלטות שעלינו לקבל על מנת שנוכל לקבל לפחות חלק מהשכר בעד יגיעתנו הקשה... רשות הדיבור ניתנת לאחות עזר, ס.: לדעתי איננו יכולים להמשיך לעמוד בתנאי העבודה האלה... למרות כל העבודה המייגעת, איננו יכולים לקנות לעצמנו אפילו חתיכת לחם. עם צלחת המרק, שלה אנו מחכים עד הצהריים, אין כל אפשרות לעמוד על הרגליים. מדי יום משהו מתעלף מרעב ליד המיטות. כל פניותינו להנהלה לא הועילו וכמה זמן אפשר להתענות כך. לכן הצעתי היא להפסיק את העבודה. אנו נשבות כי אין לנו דרך אחרת...".

במרבית הגטאות, בתוך התנאים הקשים, התקיים מערך בריאות ורפואה שהציב לעצמו אתגרים של בריאות הציבור. המערך עסק ברפואת חירום ובטיפול בחולים, והמשיך גם בתקופה הקשה הזאת בפעולות "שגרתיות" האופייניות למערך רפואי – לימודים, השתלמויות ומחקרים. מערך זה הועמד על רגליו על ידי היהודים עצמם – החברה הנרדפת – ולא על ידי הגרמנים.

התחקות אחרי הפעילות הרפואית בגטאות מצביעה על כך כי פועלן של הנשים, הרופאות והאחיות היהודיות בגטו, היתה מרכזית ותרמה תרומה מכרעת לקידום השירות הרפואי שהוקם בגטאות. מקצת מנשים אלו זכו לאזכורים חלקיים אך התמונה הרחבה של היקף תרומתן, פועלן והישגיהן של נשים פורצות דרך אלו, לא קיבלה את ההתייחסות המחקרית הנדרשת.

בעבר נשאלתי על ידי המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר יוסף, האם נתקלתי במהלך עבודתי בשמה של דודתה, האחות אוקה [רחל] בליאך. אוקה היתה אחות ראשית במחלקת היולדות בבית החולים ציסטה בורשה. לצערי, לא מצאתי חומר שיכל לסייע. אבל התמונות שפרופ' בר יוסף שלחה לי מייצגות מעט מעולמן הנעלם של מאות האחיות המסורות שפעלו בגטו ורשה.

בית הספר לאחיות שליד בית החולים ציסטה בורשה, בו למדה אוקה בליאך, נוסד בין שתי מלחמות העולם והיה לבית הספר הסיעודי היהודי הראשון. תלמידותיו היו פורצות דרך בתחומן בקהילה היהודית ונמנו על נשות האינטליגנציה היהודית המודרנית. כ-500 אחיות יהודיות סיימו לימודיהן בבית הספר היהודי.

משמאל אוקה [רחל] בליאך, בוגרת בית הספר לאחיות בורשה, 1927

אחיות רבות המשיכו את עבודתן במוסדות הרפואה בגטו. רבות מהן סבלו מחרפת רעב כמו הפציינטים שלהן, ונאלצו להגיש שירות רפואי בתנאים של מחסור ותוך סיכון חייהן מהידבקות במחלות הקשות שפשטו בגטו. בזמנים שונים בגטו הן נקרעו בין מחויבותן להגנת ילדיהן ובני משפחותיהן לבין מחויבותן המקצועית לחוליהן.

האחות סבינה גלוצר - הבריחה את בתה ונשארה לטפל בחולים

האחות סבינה גלוצר

האחות סבינה גלוצר, שעבדה בבית החולים צ'יסטה מתארת כי בליבה נאבקו שני כוחות אדירים: חובת האחות לחיות ולמות יחד עם החולים ורגש האימהות לחיות בכל מחיר כדי להציל את בתה.

"... אותה שעה התמרד ליבי נגד הפסיביות והחלטתי להציל את ילדתי בכל מחיר, אף במחיר הפרידה, על אף העובדה שבלעדיה חיי לא יהיו חיים... הגיע ליל הפרידה... התפללתי לאלוהים שיציל את ילדתי... אימצתי את כוחותיי האחרונים וחזרתי לעבודתי...".

היא החליטה להציל את ילדתה ולהבריחה מחוץ לגטו, אולם היא עצמה נשארה עם החולים בבית החולים. בשלב מאוחר יותר בכל זאת עזבה סבינה את הגטו והצטרפה לבתה, שנרצחה לבסוף בצד הפולני.

ד"ר נטליה ליפשטאט-מושקט, רופאת הילדים שטיפלה במסירות בילדי הגטו

פרופ' מוטי מושקט, מנהל מחלקה פנימית בהדסה הר הצופים, הינו נצר לשושלת רופאים ענפה במשפחתו. ד"ר פאוול ליפשטאט, אח סבתו, עבד בגטו כראש המחלקה לטיפול במגיפות. הוא עסק בגטו גם בחקר ההשפעה של כספית מתכתית על מניעת טיפוס בתקופת הדגירה. הוא נרצח באקציית ינואר 1943.

ד"ר נטליה ליפשטאט–מושקט

אחותו הצעירה של פאוול, סבתו של פרופ' מוטי מושקט, ד"ר נטליה ליפשטאט-מושקט, נולדה בשנת 1908 ולמדה רפואה באוניברסיטת ורשה. לאחר סיום לימודיה התמחתה ברפואת ילדים והיתה חברת הצוות הרפואי בבית החולים ע"ש ברסון-באומן. לאחר הקמת הגטו היא טיפלה במסירות בילדי הגטו שהובהלו למחלקת האשפוז בבית החולים ברסון-באומן שהמשיך את פעולתו בגטו. ד"ר מושקט נספתה באקציית ינואר 1943.

ד"ר זופיה שרה סירקין-בינשטיין, יו"ר מחלקת הבריאות ביודנראט

בגטו ורשה, הגדול בגטאות, פעלו מספר רופאות ואחיות בתפקידי ניהול רפואי, ולא ניתן לתאר את המערך הרפואי שפעל בגטו בלעדיהן. כך למשל הרופאה ד"ר זופיה שרה סירקין-בינשטיין נשאה בתפקידי מפתח במערך הרפואי בגטו. היא שימשה כיו"ר מחלקת הבריאות ביודנראט, לצד מנהל המחלקה ד"ר ישראל מילייקובסקי.

ד"ר זופיה שרה סירקין–בינשטיין

סירקין-בינשטיין, ילידת ביילסקו בפולין, סיימה את לימודיה באוניברסיטת קייב והשתלבה כרופאה פנימית בורשה. הישגיה המקצועיים, מעורבותה החברתית וכשרון המנהיגות שלה הביאוה להיות מראשוני מנהלי ארגון הבריאות היהודי טאז שאימץ את יסודות בריאות הציבור והרפואה הסוציאלית.

חיטוי דירות בגטו

היא רכשה ניסיון רב בעבודה עם שכבות האוכלוסיה החלשות ובגטו ניצבה בראש המחלקה למאבק במגיפות שפשטו בקרב עשרות אלפי הפליטים ששוכנו במרכזי פליטים בתנאים קשים במיוחד. המחלקה למאבק במגיפות דאגה גם לעידוד חיטוי הדירות ולהגברת המודעות לרפואה מונעת. סירקין-בינשטיין נשלחה באקציית ינואר 1943 והתאבדה עם רופאים נוספים במהלך הגירוש לאומשלאגפלאץ.

ד"ר אנה בראודה-הלר - נשארה עם מטופליה עד לרגע האחרון

ד"ר אנה בראודה-הלר

אי אפשר לתאר את קורות הרפואה בגטו ורשה ללא התייחסות לפועלה המרשים של אנה בראודה-הלר, שהגיעה להישגים מקצועיים ולהשפעה חברתית עצומה בין שתי מלחמות העולם. בראודה–הלר, ילידת ורשה 1888, הצטיינה בלימודיה והתבלטה מגיל צעיר כבעלת חשיבה עצמאית בעלת נטיות סוציאליסטיות. היא למדה בשוויץ ובברלין והתמחתה במשך שנה ברפואת ילדים במוסקבה. עם שובה לפולין השתלבה בעבודה בבית החולים לילדים ברסון – באומן בורשה.

בימים הללו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה, מצב הקהילות היהודיות בפולין היה בכי רע. כמיליון יהודים הפכו לחסרי קורת גג, עשרות אלפים נהרגו וגדל מספר הילדים היתומים. התחלואה היתה גבוהה והתשתית הרפואית פגועה.

ד"ר בראודה-הלר ואחד מהילדים שסבלו ממחלת הרעב. תמונה ממחקר הרעב

ד"ר בראודה-הלר, שהצטרפה לתנועת הבונד, לחמה למען הילדים העזובים והאמהות חסרות הישע בחברה היהודית ויזמה את הקמת "איגוד ידידי ילדים" שסייע בהקמת תשתית לעזרה רפואית סוציאלית וחינוכית בורשה בקרב אמהות וילדים. במסגרת זו הוקמו תחנות לטיפול באם ובילד, מטבחים לחלוקת חלב, בית יתומים, מרפאה לטיפול אורטופדי, מרפאה פסיכולוגית, בית ספר לאחיות ילדים, שיפוץ בית החולים לילדים ועוד.

גולת הכותרת של מפעלה היתה ניהול בית החולים היהודי לילדים ע"ש ברסון-באומן. היא שימשה כרופאה הראשית וניהלה את בית החולים בגטו. בית החולים הוקם בשנת 1878 והיה אחד מארבעה בתי החולים המפורסמים לרפואת ילדים בורשה. טופלו בו ילדים יהודים ולא יהודים. רופאי בית החולים ערכו מחקרים, ציוד בית החולים היה חדיש וניתן שירות איכותי לחולים.

ד"ר בראודה התמסרה לעבודה בבית החולים גם בשעות הקשות בגטו. ככל שחלף הזמן, מצבם של הילדים הלך והחמיר והאמצעים הלכו והתמעטו, אולם היא המשיכה להוביל שגרת עבודה מקצועית, התמסרה לכל ילד חולה ושימשה דוגמה ומופת לצוות הרפואי.

על פועלה כתבה אחותה, שעבדה במוסדות הרפואה בגטו: "ד"ר אנה בראודה הלר היתה שייכת לרופאי הילדים הגדולים ביותר בפולין... היה בה רגש שייכות עמוק ליהדות ותמיד, בניגוד למגמה הכללית של האינטליגנציה ממוצא יהודי, היא נרשמה בתעודות בסעיף לאום – 'לאום יהודי'... דמותה הקטנה היתה מלאת מרץ, פנים מוארכים עם עיניים גדולות, כהות, עם שערות ישרות, כל כך שחורות שנראו ככחולות. הילוכה המהיר וקולה העמוק – קונטרה-אלט – העידו על אנרגיה עצומה ואיזשהו להט פנימי המקרין החוצה...

"אנשים חיפשו את קרבתה עד לרגע האחרון, ידעו שבתקופות קשות בחייהם יימצאו אצלה עזרה נפשית וכלכלית.. היא דחפה בהדרגה את כל קרובי משפחתה לצאת לצד הארי. כאשר מהצד הארי הגיעו בקשות דחופות שהיא תצא מהגטו, היא נשארה בבית החולים כל עוד אפילו ילד אחד חולה נשאר בו...".

ד"ר בראודה-הלר היתה שותפה גם למחקר המחתרתי שנערך בגטו על ידי רופאים שהחליטו לחקור באופן מדעי את הפיזיולוגיה והפתולוגיה של הרעב במטרה להנציח את פשעי הגרמנים בכלים מדעיים. היא עמדה בראש קבוצת החוקרים שחקרו את ההיבטים הקליניים של הרעב בילדים. חלק ניכר של המחקר הוברח לצד הארי ושרד, כולל תוצאות המחקרים שהובילה.

ד"ר בראודה-הלר החליטה להישאר עם חוליה עד לרגע האחרון, ואף שהיו לה אפשרויות להינצל היא סירבה לנטוש את החולים. כך אירע באקציית ינואר 1943, כפי שהעידה האחות סבינה זנדרביץ: "... ד"ר אנה בראודה-הלר נשארה במחלקה למרות שיכלה להתחבא. אני סיימתי משמרת לילה אצל המבוגרים ובדרך נכנסתי למחלקת הילדים. הילדים הרגישו שמתקרב משהו איום ונורא. במחלקה היה בכי וצעקות. הילדים היו רעבים, ועזובים על ידי הפרסונל. פגשתי שם רק את אנה בראודה-הלר. היא ניסתה לשכנע אותי להתחבא...".

ד"ר בראודה מצאה את מותה בזמן המרד בגטו בבונקרים יחד עם החולים. הרופא ד"ר טורש שעבד בבית החולים בגטו ובארגון הטאז, כתב: "... יש לרשום את שמה באותיות זהב כמי שמילאה כהלכה את תפקידה בהיסטוריה של הגטו ונתנה דוגמה להקרבה ללא גבול...".

האחות לובה ביאליצקה-בלום - אי של שפיות בתוך הגהינום

האחות לובה ביאליצקה-בלום, ילידת וילנה 1905, ניהלה את בית הספר לאחיות בגטו. בילדותה נחשפה לעוני, לאי שוויון סוציאלי ולרעיונות התנועה הפמיניסטית המתעוררת. היתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה היהודית בוילנה וחברת תנועת הנוער של הבונד, "צוקונפט" . למדה בורשה בבית הספר הראשון לאחיות היהודיות. בשנת 1925, בתום לימודיה, נשלחה כבוגרת מצטיינת לצרפת ולבלגיה ושבה לבית הספר כמורה. החל משנת 1932 מונתה לסגנית המנהלת.

האחות לובה ביאליצקה-בלום

"היד רעדה ועיניי מלאו דמעות כאשר התיישבתי לתאר בכתב את תולדותיו, התפתחותו המפוארת והשמדתו של בית הספר לאחיות בצ'יסטה", כתבה ביאליצקה-בלום.

בית הספר לאחיות יהודיות אשר הוקם בורשה בשנת 1923, נבנה בסיוע הג'וינט, על פי עקרונות הדיסציפלינה הסיעודית המודרנית ביותר. בית הספר היווה חיל החלוץ של מקצוע האחות והסיעוד המודרני בקהילות ישראל.

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 קיבלה על עצמה ביאליצקה-בלום את ניהול בית הספר. ביאליצקה נישאה לאברשה בלום, חבר הבונד ולימים חבר הארגון היהודי הלוחם בגטו. לזוג היתה אפשרות באותה העת להימלט מורשה, אולם לובה חשה מחויבות לגורל בית הספר ולתלמידותיה, ואברשה חש דאגה ומחויבות לגורל מפלגת הבונד, והם סירבו לעזוב את פולין.

האחות לובה ביאליצקה-בלום. ניהלה את בית הספר לאחיות בגטו

הגרמנים, שחששו מהתפשטות מגיפות, אפשרו את המשך תפקודו של בית הספר לאחיות, בית החולים צ'יסטה ובית הספר לאחיות לא נכללו בשטח הגטו. לאחר השתדלותה של ביאליצקה-בלום אותר מבנה חלופי לבית הספר בגטו. הודות לניהולה המסור, במהלך החיים בגטו היה בית הספר אי של שפיות בתוך הגהינום: תכנית לימודים מסודרת, חדרים נקיים, מדי אחות מעומלנים וכיו"ב.

לצד הלימודים השתלבו התלמידות במתן שירות רפואי במוסדות הרפואה בגטו. במהלך האקציות הצליחה ביאליצקה פעמים ספורות להציל את האחיות בבית הספר מן הגירוש תוך תושיה ושכנוע הגרמנים כי מדובר בצוות למאבק במגיפות. בשל קשריה עם האחיות הפולניות בצד הארי, היא ניסתה לקבל עזרה עבור האחיות שניסו לברוח מהגטו. כמה מהן עזרו, אבל רוב התלמידות נספו. ביאליצקה הצליחה להבריח מספר ילדים מהגטו ועזרה בסידורם אצל משפחות פולניות.

לאחר האקציה בינואר 1943 הסתתרה ביאליצקה-בלום כאחות פולניה בצד הארי וכך ניצלה באופנים שונים גם עם שני ילדיה. בעלה, אברשה בלום, נשאר בגטו כאחד ממנהיגי המרד מטעם הבונד ויצא עם שרידי הלוחמים לצד הארי דרך תעלות הביוב. כעבור זמן נתפס על ידי הגרמנים והוצא להורג בגסטפו.

עם תום המלחמה ניהלה ביאלצקה באוטבוצק בית לילדים יהודים יתומים אשר שרדו את השואה. לאחר מכן הקימה מחדש את בית הספר לאחיות באותו בניין היסטורי של בית החולים בצ'יסטה. היא ראתה בזה סגירת מעגל.

בית היתומים באוטבוצק

על אף מאורעות המלחמה, ראתה בפולין את מולדתה ובהקמתו מחדש של בית הספר, הפעם לאחיות פולניות, את המשך שליחותה. ב-1965 קיבלה מדליה על שם פלורנס נייטינגייל על פועלה. ביאליצקה-בלום נפטרה בורשה ב-1973 והוטמנה בבית הקברות היהודי לצד קברו של בעלה.

ד"ר עדינה שוויגר, הרופאה שביצעה המתות חסד

ד"ר עדינה שוויגר סיימה לימודי רפואה כשהמלחמה פרצה. היא עבדה בגטו בבית החולים לילדים. שוויגר מתארת דילמה אתית טרגית אליה נקלעה בשעה שהגרמנים נכנסו בברוטאליות לשטח בית החולים בזמן האקציה. היא החליטה לחסוך מהילדים והקשישים את העינויים וביצעה המתות חסד לעשרות ילדים וזקנים:

ד"ר עדינה שוויגר

"קיבלתי שתי אריזות גדולות עם מנות מורפיום. עליתי למעלה... לקחנו כפית, וכך כמו בעבודתי הרגילה... רכונה הייתי מעל למיטות, ולפיותיהם של העוללים הכנסתי את ה'תרופה' האחרונה... אמרתי להם ליטול את התרופה ללא פחד. הם האמינו לי ושתו מגביעי את הנוזל. אמרתי להם לפשוט את הבגדים ולהיכנס למיטה על מנת לישון. שבתי אליהם לאחר כמה דקות. כולם היו שקועים בשינה...".

האחות אלה גרינברג הצילה במסירות נפש ילדים יהודים מן האומשלאגפלאץ. היא היתה לבושה מדים של אחות רחמניה ונשאה מתחת לגלימת האחות ילדים אל מחוץ לכיכר, אף שידעה שאם יבדקו אותה היא תשלם בחייה. אלה נספתה ולא שרדה את השואה.

האחות אלה גרינברג

נשים יהודיות שביקשו ללמוד רפואה משלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התמודדו עם אינספור מכשולים ולמרות זאת מספרן היה גבוה ביחס לכלל הנשים שהתמחו ברפואה בתקופה זו. למשל, ב-1932 נהנתה ברלין משירותיהן של רופאות יהודיות שהיוו כ-40% מכלל 722 הרופאות בעיר. מגמה זו התרחשה גם בשאר ארצות אירופה. נשים אלו תרמו תרומה מכרעת לכינון המערך הרפואי שהוקם בגטאות. הן המשיכו בתפקידים שנשאו בהם בקהילות היהודיות. הן חיזקו את יישום מדיניות בריאות הציבור בגטו, הרפואה הסוציאלית והרפואה המונעת ונשאו בתפקידי ניהול רפואי, קביעת מדיניות, יוזמות לגליות ומחתרתיות.

מערך הרפואה והבריאות המפותח בגטאות תחת השלטון הנאצי הוא תופעה אשר מבחינות רבות היתה ייחודית. תרומתן של הנשים לפיתוח מערך זה היתה מכרעת. מבין כ-2,000 רופאים ניצולי שואה ששרדו את השואה והיגרו ארצה בין 1945 ל-1961, כ-20% היו נשים שתרמו לכינון הרפואה במדינת ישראל.

נושאים קשורים:  גטו,  שואה,  רפואה בשואה,  אחיות,  רופאות,  פרופ' מוטי מושקט,  מגזין,  חדשות,  חקר השואה,  ד"ר מרים עופר
תגובות