בקומה העליונה של בית החולים אסותא, באגף הדרומי, שכן האגף לרפואה גרעינית. בראש האגף עמד פרופ' ארנסטו לובין, אדם מוערך ביותר ורופא מוכשר. לובין היה מהאדריכלים של הרפואה הגרעינית בישראל, היה יועץ רפואי לוועדה לאנרגיה אטומית וניהל את המחלקה לרפואה גרעינית (איזוטופים) בבית החולים בילינסון. המכון ב"אסותא" עבד פעמיים בשבוע: בימים שני וחמישי, מהשעה ארבע עד השעה שבע בערב. בשאר ימות השבוע עמדו כמה מאות מטרים רבועים של נדל"ן יקר ערך – שבהם שכן המכון – ריקים ועזובים.
פניתי להנהלת "אסותא" עם רעיון: חבל להחזיק אגף שלם ריק כל השבוע, זה בזבוז משווע, ויש לזה פתרון. הרי לפני תקופה נבנה מרכז הדמיה חדש בקומת הכניסה של בית החולים; נוכל להעביר לשם את פעילות היחידה לרפואה גרעינית, וכך יפונה השטח העצום שבו נמצא המכון הנוכחי. את השטח שיתפנה נהפוך לאגף לפעולות אמבולטוריות, ניתוחים קטנים שאינם מחייבים אשפוז לילה. לפעולות האלו יש דרישה גדולה והן יכולות לייצר הכנסה משמעותית לבית החולים. ההנהלה אישרה, ורק דבר אחד ביקשה שאעשה: שאדבר עם לובין.
כך עשיתי. באתי לפרופ' לובין ואמרתי לו שאנחנו מבקשים לפנות את האגף לרפואה גרעינית לטובת אגף חדש לרפואה אמבולטורית, והתחייבתי שנבנה לו חדרי בדיקה מודרניים ומתקדמים – למטה, במרכז ההדמיה. אתם כבר יכולים להבין לבד שקל זה לא היה; לובין התחיל לצעוק עלי, כאילו גנבתי לו את הרכוש הפרטי. גם לאחר שניסיתי להבהיר לו את המשמעויות הכלכליות של המהלך לבית החולים ואת העובדה שהוא לא מפסיד כלום, דבר לא עזר. חזרתי להנהלה, ואבא שלי, שהיה מנהל בית החולים, אמר לי: אודי, אני לא רוצה לריב עם לובין, תמתין.
המתנתי, אבל בכל זאת ביקשתי למצוא הזדמנות. ביקשתי ממנהל התפעול של בית החולים שיכין הכל לקראת ביצוע המהלך, ואז נקרתה ההזדמנות: התברר שגם לובין וגם אבא שלי יוצאים לנופש בחו"ל במקרה באותו הזמן, למשך עשרה ימים. נתתי את האור הירוק, ובתוך עשרה ימים בלבד העברנו לקומת הכניסה את המכון לרפואה גרעינית ובנינו במקומו מחלקה נהדרת לניתוחים אמבולטוריים. ואז – לובין חזר ארצה.
באותו יום קיבלתי טלפון: "אודי, בוא מהר, יש פה היסטריה". פרופ' לובין הגיע לאגף הדרומי – האגף שלו לשעבר, ומשהבין את המחטף שנעשה, הרעיד את הבניין בצעקות. הובלתי אותו לקומת הכניסה, הראיתי לו את החדרים החדשים שבנינו בשבילו, וניסיתי שוב לדבר אל ליבו ולשכנע אותו שהמערך שלו לא נפגע בכלל, אבל דבר לא עזר. ננזפתי, אבל בסוף היום מה שצריך לקרות – כלכלית, עסקית ורפואית – קרה. המרכז לרפואה גרעינית היה במקום המתאים לו, מחלקת הניתוחים האמבולטוריים פעלה בשלוש משמרות, עשתה עבודה מצוינת, הכניסה כסף רב לבית החולים ונתנה שירות מצוין איכותי ומקצועי לחולים רבים. כולם היו מרוצים – מלבד לובין.
כעבור כשנה התכוונתי להתחיל התמחות. פרופ' לרנר שהיה מנהל מחלקת הרנטגן ב"בילינסון", העריך אותי מאוד לאור ההיכרות שהיתה בינינו מ"אסותא" והציע לי להתמחות אצלו, זימן אותי לביקור במחלקה, ערך לי סיור והכיר לי את הרופאים והצוות, ולקראת סיום הציע לי לעבור אצל מנהל בית החולים. ואז התברר לי שהמנהל אינו אלא פרופ' לובין. נכנסנו אליו למשרד. "פרופ' לובין, זה אודי פרישמן, מתמחה חדש, אולי אתה מכיר אותו?". לובין קם וענה בחיוך: "בוודאי שאנחנו מכירים", ולחץ את ידיי בלבביות. באותו ערב כשהגעתי הביתה, אימי סיפרה לי שלרנר מחפש אותי, הבנתי מיד שב"בילינסון" לא אוכל להתמחות. הלכתי להתמחות ב"איכילוב".
את הסיפור הזה אינני מספר כי אני כועס על לובין. מטרתו היא להמחיש שהניהול של המערכת בימים ההם, גם האדמיניסטרטיבי וגם הכלכלי, לא נעשה על ידי הטובים ביותר מבחינה ניהולית. הבחירה במנהל לא היתה בשל איכותו כמנהל, נסיונו או השכלתו העסקית או הכלכלית או הפיננסית אלא כי הוא רופא שלא מצא את מקומו במערכת הקלינית וצריך למצוא לו סידור עבודה, או שהוא במעמד כל כך בכיר שרוצים לתת לו כבוד, בלי קשר ליכולת העשייה הניהולית שלו.
למרבה השמחה, המצב השתפר מאז. מנהל רפואי הפך להיות מקצוע, והיום רואים הרבה יותר מנהלים טובים במערכת הבריאות. היום יש פקידים מקצועיים יותר ממה שהיו בעבר וזה מצוין. אבל המצב רחוק מלהשביע רצון, כי גם המנהלים הטובים עדיין מובלים על ידי מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות, על ידי המנכ"ל והשר – ושם עדיין לא קרה השינוי.
להוסיף תקציבים למערכת כזאת יהיה בזבוז של ממש. כל זמן שאין שינוי כיוון מבני, כל עוד אין הכרה בכך שהמרכז של הרפואה צריך לעבור מבתי החולים לקהילה, ששוויון הוא מקסם שווא ושמערכת הבריאות הפרטית אינה אויב של המערכת הציבורית – המצב לא ישתפר.
מתוך ספרו החדש של ד"ר אודי פרישמן, "העיקר הבריאות – מלחמתה המסוכנת של המערכת ברפואה הפרטית.
רכישת עותק דיגיטלי לספר ועותק קשיח באתר הספריה העסקית